כשהגיע הרבי הרש”ב נ”ע להקפה השביעית ואמר את המילים: “תומך תמימים הושיעה נא”, קבע את שמה של הישיבה
תיאור מפורט של הארועים המרגשים שהסעירו את ציבור החסידים בראשית דרכה של “ישיבת תומכי תמימים”, תיאור המעמדים הקדושים בהם דיבר כ”ק אדמו”ר הרש”ב נ”ע, מייסד הישיבה, על הקמת הישיבה ומטרתה – על-פי רשימות ושיחות בנו כ”ק אדמו”ר הריי”צ נ”ע, ה’מנהל-פועל’
“הגיע המועד לייסוד הישיבה”
אמצע חודש אלול תרנ”ז. העיירה ליובאוויטש שוקקת חיים. המוני חסידים ממאות עיירות ברחבי המדינה, שהגיעו להשתתף בשמחת נישואי הריי”צ, בנו של כ”ק אדמו”ר הרש”ב, ממלאים וגודשים את אכסניות העיירה. החתונה עצמה התקיימה כבר ביום שישי י”ג אלול, אבל גם במשך שבעת ימי המשתה הומים רחובות ליובאוויטש מחסידים שממשיכים לספוג את אווירת הקדושה והשמחה אל קרבם, ומה שקיבלו כאן במספר הימים האלה ילווה אותם בוודאי כל ימי חייהם.
ספק אם מישהו מבאי השמחה ידע טרם בואו לליובאוויטש איזו הפתעה משמחת מצפה לו ובעצם, לתנועת חסידות חב”ד. זה התחיל ביום ראשון, ט”ו אלול. בבוקרו של יום ביקש כ”ק אדמו”ר הרש”ב למסור הודעה לכחמישים איש מקרב האורחים שהוא מזמן אותם לאסיפה חשובה שתתקיים בשעה שתים-עשרה בצהריים בדיוק. בין הקרואים היו החשובים שברבנים החסידיים שהגיעו מכל קצוות רוסיה, חשובי זקני החסידים, גבירים מפורסמים מקרב החסידים ועוד.
בשעה היעודה התיישבו באי האסיפה בציפייה דרוכה ובמתח לקראת הבאות. הרבי הרש”ב פתח את הוועידה בנאום ארוך ומפורט שבמהלכו הסביר את יסודותיה של תורת חסידות חב”ד – הדרך שאותה גילה הבעש”ט, החידוש שהוסיף הרב המגיד, המסילה שסלל כ”ק אדמו”ר הזקן וגילויי האור שהאירו רבותינו נשיאינו לדורותיהם במשך כמאה ועשרים שנה.
הרבי סקר את דרכי הלימוד של תורת החסידות, וציין שיש ללמוד חסידות בעיון רב, בדיוק כמו שלומדים סוגיא בגמרא. הרבי המשיך ותיאר כיצד עמלם ויגיעם של אלפי ורבבות חסידים שעסקו בתורת החסידות, הביא להתעלותם בלימוד התורה ובקיום המצוות, בדברים שבין אדם למקום ובדברים שבין אדם לחבירו.
ואז השמיע הרבי את הדברים שלשמם זימן את הקרואים לאסיפה: “זה רבות בשנים, חשבתי אודות ייסוד ישיבה לבחורים בני תורה שיעסקו בלימוד תורת החסידות, אך התעוררו כמה מניעות ועיכובים בענין זה. עתה הגיע המועד שמאפשר לייסד, בעזרת השם יתברך, את הישיבה” )על-פי “התמים” ח”א עמ’ כג-כד(.
]בהזדמנות אחרת אמר הרבי הרש”ב נ”ע: עשר שנים חשבתי על ייסוד ישיבה זו, ובמשך שנים אלה ביקרתי עקב כך פעמים רבות בציוני אהלי הקודש של אבי, הרבי מהר”ש, ושל סבי, הרבי ה’צמח צדק'[.
בדבריו אמר הרבי נ”ע: “הישיבה שהנני מייסד בעזרתו יתברך כהיום, משאלתי מאתו יתברך ויתעלה, אשר יאציל עליה רוח של יראת-שמים, רוח של עבודה ופועל, רוח של נועם המדות, רוח של קבלת-עול מלכות-שמים. הודו לה’ כי טוב, ישנם כמה ישיבות במדינתנו )כן ירבו( אשר בלי כל ספק יצאו מהם מורי-הוראה בישראל, תלמידי-חכמים ומופלגי תורה, ואני ביסדי היום ישיבת תומכי-תמימים, לא אל זה בלבד אכוון.
“אין אני דורש אשר תלמידינו יהיו דוקא מורי-הוראה, תלמידי-חכמים ומופלגי תורה, רק הנני בכל תוקף עוז ועל מנת כן הנני מייסדה, כי תלמידינו יהיו יראי-אלוקים, עובדי ה’ מקרב ולב אמת, ואשר פריים יתנו בקיום המצוות בחיבת הקודש, ולכשיגדלו ויהיו לאנשים, הנה כל אחד ואחד מהם ידע חובתו ותעודתו בחיים, בעד “תורה תמימה”, ואז הנה נועם היהדות הטהורה יהל במושבם ובכל מקום משכנותם יהיה תורה אור” )ממכתב כ”ק אדמו”ר הריי”צ מי’ מנחם-אב תרפ”ה(.
נאומו של הרבי עשה רושם אדיר על כל הנאספים, וכולם שמחו מאוד למשמע הבשורה הטובה. אחדים מזקני הרבנים והחסידים שנכחו באסיפה, נזכרו בגעגועים בישיבה הגדולה שהיתה בליובאוויטש בימיו של הרבי ה’צמח צדק’.
כשהקרואים יצאו מאולם האסיפות, הקיפו אותם המוני חסידים, שדבר קיומה של האסיפה לא נעלם מעיניהם, כמובן, והם ביקשו לדעת מה היה הנושא שלשמו זומנה האסיפה. אך השואלים נאלצו לכבוש את סקרנותם למשך זמן מסויים.
באותו יום, בשעת ערב מאוחרת, התקיימה סעודת החופה של הרבי הריי”צ ומדבריו של הרבי הריי”צ באחת מרשימותיו עולה שאז – בעיצומה של סעודת החופה – היתה התייסדות הישיבה. במהלך הסעודה הכריז הרבי הרש”ב באוזני כל הנוכחים, שביום רביעי, ח”י אלול, הוא יודיע ברבים את השליחות שעליו למסור לחסידים בשם רבותינו נשיאינו, שליחות שנוגעת לעדת החסידים בפרט ולבני ישראל לדורותיהם בכלל. ההכרזה עוררה סערה לא קטנה בקרב החסידים, והכל ציפו בכליון עיניים ליום רביעי, אז יזכו לשמוע מפי הרבי במה מדובר.
יום שלישי, י”ז )טו”ב( באלול. כ”ק אדמו”ר הרש”ב בוחר בשמונה עשר בחורים, שיהיו התלמידים הראשונים בישיבתו. הרבי מוסר אותם לידי החסיד המפורסם ר’ שמואל-גרונם ז”ל אסתרמן מהעיר ז’מבין, ומורה לו ללמד אותם תורת הדא”ח, על-פי סדרים שהרבי עצמו מתווה.
“הנני מדליק את המאורות”
יום רביעי, ח”י אלול. בבוקרו של יום מתעוררת פרשה שמעיבה מעט על השמחה – בעקבות הלשנה של איש בלייעל, נאלץ הרבי הריי”צ, שנמצא בעיצומם של שבעת ימי המשתה לחתונתו, לנסוע לעיר אורשא הסמוכה ולהתייצב בלשכת הגיוס המקומית. בצהריים חוזר הריי”צ לליובאוויטש, ומעתה חוזרת השמחה לשרור במלוא עוצמתה. בשעה שתיים בצהריים מתקיימת סעודת ה’שבע-ברכות’, כמתוכנן, והרבי הרש”ב ששרוי כולו בהתרגשות ובשמחה, מכריז את ההכרזה הכל-כך מדוברת בימים האחרונים:
“יהודים בכל רחבי תבל יודעים שביום הרביעי נתלו המאורות… היום, י”ח אלול, הוא היום הבהיר שבו נולדו רבנו הזקן ומורנו הבעש”ט, וביום קדוש זה אני מייסד ישיבה, על-פי ציוויים וברכתם של כ”ק אבותינו רבותינו הקדושים, ישיבה שממנה יצאו תלמידים בעלי מסירות-נפש על תורה ועבודה בדרך חסידות חב”ד”.
לאחר שהרבי סוקר בקצרה את התפתחותה של תנועת החסידות הכללית ותנועת חסידות חב”ד, הוא מסכם את הסקירה בדברים מעין הפתיחה: “ועתה, בהוראת הוד כ”ק אבותינו רבותינו הקדושים, הנני מייסד ישיבה להאיר קרני הוד תורה – קהת – להאיר ולהעיר בעבודה שבלב ותיקון המדות בסדר ודרכי החסידות.
“יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידינו. ביום הרביעי למעשה בראשית נתלו המאורות. היום הוא ח”י אלול, היום הקדוש שבו נולד מורנו הבעש”ט לפני 199 שנה. בהתחלה זו בישיבה – שלעת עתה לא קראתי לה בשם – הנני מדליק את המאורות שמורנו הבעש”ט והרביים הנחילונו, למען תקויים ההבטחה של יפוצו מעיינותיך חוצה, להחיש את ביאת משיח צדקנו”.
ישיבה שמבטאת את שיטת מסירות-הנפש
ימיה הראשונים של הישיבה היו קשים גם מבחינה גשמית. העיירה ליובאוויטש לא נחשבה עיירה של ‘גבירים’. רוב יהודי העיירה היו עניים מרודים שבקושי רב השיגו לחם לפי הטף. ומאחר שבשלב הראשון לקיומה של הישיבה, הרבי הרש”ב לא רצה לקבל תרומות מגבירים, כדי שהללו לא יהיו בעלי-דעה בעניני ניהול הישיבה, היה קשה מאוד לדאוג למזונם של התלמידים.
הרבי הריי”צ מספר )”ליקוטי דיבורים” ח”ג עמ’ תקיב( שכשראתה הרבנית רבקה נ”ע, אמו של הרבי הרש”ב, כמה בנה מתייגע להשיג מזון עבור התלמידים, אמרה לו: “מדוע אתה מצטער? – מה שאנו נאכל, גם הם יאכלו”. וכך היה: הרבנית רבקה נ”ע דאגה לכל צורכי מזונותיהם של התלמידים הראשונים שהתקבלו לישיבה.
לאחר סיומם של חגי חודש תשרי תרנ”ח, נסעו התלמידים עם מורם רבי שמואל-גרונם לעירו ז’עמבין. הם ישבו בעיר במשך כשנה תמימה. במשך שנת תרנ”ח ניתוספו לספסלי הישיבה עוד כעשרה תלמידים, כולם בעלי כשרונות נעלים, שהיו בקיאים בהרבה סוגיות ונושאים בש”ס, אך עדיין היו רחוקים מידיעה בתורת החסידות בכלל ומעניין העבודה על-פי דרכי החסידות בפרט.
ביום שני ח”י אלול תרנ”ח הגיעו התלמידים עם המשפיע רבי שמואל-גרונם לנאות-הדשא באליווקא, שם שהה אז הרבי הרש”ב. כשהרבי ראה את השינוי העצום שהתחולל בתלמידים, גם במראה פניהם בחיצוניות, הדבר הסב לו שמחה רבה.
הרבי ציווה על בנו הריי”צ שיכין עבורו את רשימת התלמידים ויסדר רשימה נפרדת שתתאר את מהלך התקדמותו בלימודים של כל אחד מהם ופרטי ההוראות שנתן הרבי למשפיע ר’ גרונם בעניניו הפרטיים של התלמיד. בשלושת הימים הבאים נכנס כל אחד מהתלמידים ל’יחידות’ אצל הרבי, ובנוסף לכך, ייחד הרבי כמה שעות לשיחה עם המשפיע רבי שמואל-גרונם כדי לשמוע את חוות-דעתו על כל אחד ואחד מהתלמידים.
במקום אחר מספר הרבי הריי”צ: במשך מספר ימים בחן אז אבי את התלמידים. עם סיום הבחינות בח”י אלול, במעמד עדה של חסידים, אמר אבי: היום הוא י”ח באלול, מאתיים שנה להולדתו של מורנו הבעש”ט. היום – לאחר הבחינה – יש לנו ישיבה שבה תבוא לידי ביטוי שיטת מסירות הנפש של הבעש”ט, בהתאם לביאוריהם של רבנו הזקן וכל הרביים נשיאי חב”ד, בידיעת אלקות ואהבת ישראל.
לקראת ימי הסליחות, הגיעו כל תלמידי הישיבה לליובאוויטש והמוני החסידים שהגיעו אל הרבי הרש”ב לחודש החגים, התפעלו ממראה התלמידים הצעירים שלומדים חסידות, והודו לה’ על כל הטוב. בד בבד, התעוררו רבים מנכבדי החסידים שיש צורך לחזק את מפעל הישיבה, והם הציעו שהריי”צ, בנו של הרבי, יקבל על עצמו את תפקיד המנהל הראשי של הישיבה. ההצעה הוגשה לרבי הרש”ב והוא הביע את הסכמתו. ואכן, ביום כ”ד אלול תרנ”ח, קיבל הריי”צ את משרת ‘מנהל-פועל’ של הישיבה, ומאז הקדיש את כל כוחו ומרצו להרחבת הישיבה ולהצלחתה.
אחת מפעולותיו הראשונות היתה לחזק את הבסיס הכלכלי שעליו נשענת הישיבה. במוצאי ראש השנה תרנ”ט הוא זימן את האורחים שהגיעו לליובאוויטש לאסיפה מיוחדת שבה סקר בפניהם בקצרה את מעלותיה של הישיבה וחשיבותה למען כלל ישראל, וקרא לכל מי שביכולתו לתת נדבתו עבור הישיבה כפי יכולתו וכן לקרוא לבני עירו שיסייעו לישיבה. הדברים חדרו לליבות השומעים ובתוך זמן קצר הגיע סכום הנדבות לסכום הגון.
“תומך תמימים הושיעה נא”
בליל שמחת-תורה תרנ”ט, בשעת ההקפות, לפני תחילת ההקפה השביעית, הסביר הרבי הרש”ב את ענינן של ההקפות. השעה היתה מאוחרת מאוד, ארבע לפנות בוקר, אבל הקהל הבין היטב את כל הדברים. בסיום דבריו הקדושים, אמר הרבי: “בעזרת השם יתברך, ייסדתי ישיבה שבה ילמדו נגלה וחסידות, היינו שלימוד הנגלה יהיה חדור בפנימיות התורה, ואת תורת החסידות יבינו כמו שמבינים ענין בתורת הנגלה”.
הרבי ציווה לפתוח בניגון, ולאחר שסיימו את הניגון, אמר הרבי הרש”ב, כשהוא שרוי בדבקות עצומה: “כעת הוא שמחת-תורה. הנני מתפלל לנותן התורה כי יעזור לתלמידי הישיבה, והנני מתחנן אליו” – וכאן התחיל הרבי לומר את מילות ההקפה, כשהוא מתחיל להקיף את הבימה: “קדוש ונורא הושיעה נא, רחום וחנון הצליחה נא, שומר הברית עננו ביום קראנו”.
בשלב זה הרבי עמד מלכת וציווה לנגן שוב. כאשר סיימו לנגן, המשיך הרבי לומר את מילות ההקפה: “תומך תמימים הושיעה נא, תקיף לעד הצליחה נא, תמים במעשיו עננו ביום קראנו”. הרבי סיים את אמירת כל הפסוקים, והיה שרוי בשמחה גדולה. הוא ניגן ורקד שעה ארוכה, וגם לאחר שחזר למקומו, ציווה לנגן ולרקוד ולשמוח שמחה גדולה.
עם תום הריקודים, הכריז הרבי: “הישיבה שנתייסדה בחסדי א-ל עליון – אין לה עדיין שם, ועתה הנני קורא לה בשם “תומכי תמימים”, שכן מטרת הישיבה היא שתהיה תורת ה’ הנגלית ותורת החסידות תמימה, ואז היא משיבת נפש, וכדברי המדרש: “למה היא תמימה, שהיא משיבת נפש. למה היא משיבת נפש, שהיא תמימה”.
והרבי המשיך: בטוח הנני בזכות הוד כ”ק אבותינו רבותינו הקדושים, שבהנהגתה של הישיבה, נתקיים הענין של “תקיף לעד” עד ביאת גואל צדק, ובלומדי הישיבה יקויים האמור “תמים במעשיו”‘.
את הכרזתו סיים הרבי בדברים הבאים: “תומך תמימים הושיעה נא” – שם הישיבה הוא “תומכי תמימים” והכוונה היא לתורת ה’ תמימה, תורת הנגלה ותורת החסידות, היא פנימיות התורה והמאור שבה. הישיבה נוסדה על יסוד מוסד של אורים ותומים שמאירים הדברים ומתממים את דבריהם.
“הישיבה נקראת “תומכי תמימים”, ואני מבקש מכולם, את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה: הושיעה נא. ומבטיח אני להם תמורת זאת – הצליחה נא.
מחיל אל חיל
עם סיומו של חודש תשרי תרנ”ט, חזרו האורחים מליובאויטש לבתיהם. איש איש בעירו, פירסם בקרב בני העיר את דבר קיומה של הישיבה ואת הצלחתה, והמוני בחורים התחילו לנהור לליובאוויטש בבקשה להתקבל לישיבה. בחודש מרחשוון תרנ”ט נבחרו מביניהם עשרים וחמישה תלמידים שנבחרו בקפידה על ידי הרבי הרש”ב ובנו מבין רבים אחרים.
התלמידים עשו חיל בלימודיהם בתורת הנגלה והחסידות. התלמידים החדשים נשארו בליובאוויטש, ואילו הוותיקים, שכבר למדו בליובאוויטש והתקדמו במידה ניכרת בלימוד החסידות ובעבודת ה’, נשלחו לז’עמבין. החסיד ר’ חנוך-הענדל ז”ל היה לממונה על התלמידים שלומדים בליובאוויטש, והחסיד ר’ שמואל-גרונם היה הממונה על התלמידים הלומדים בז’עמבין.
כל רואיהם התפעלו והשתאו נוכח לימודיהם הנעלים, סדר תפילתם ועבודתם המופלאות ומראם החיצוני המעיד על פנימיותם. כך התעלו תלמידי “תומכי תמימים” מחיל אל חיל, מספרם הלך וגדל וכל רואיהם הכירו בהם כי הם זרע בירך ה’.
הישיבה רוממה את כללות אנ”ש
נחתום סקירה זו בדברים שכתב כ”ק אדמו”ר הריי”צ בהקדמתו ל”קונטרס התפלה”: “במשך שנות תרנ”ח-תרנ”ט, תהלה לא-ל, התקבצו תלמידים גדולים במספר נכון, כן ירבו, ובמשך שתי השנים האלו נראתה פעולת ההדרכה של כבוד החסידים, המשפיעים והמדריכים הנ”ל ז”ל, כי בחסדי א-ל עליון, הנה התלמידים יחיו רכשו להם ידיעה בדא”ח ובאופני העבודה על פי תורת החסידות, ומנורת האלקים )המוסד “תומכי תמימים” יצ”ו( התחילה להאיר גם מסביב לה.
“התייסדות ישיבת “תומכי תמימים” יצ”ו פעלה וגרמה התעוררות ועילוי בכללות מצב אנ”ש שי’, זה רומם את החסידים בכלל ובדרך ממילא הורגש בכללות אנ”ש שי’ אז מ’דארף זיין אנדערש ]=שצריכים להשתנות[… אז נתעוררו רבים מן אנ”ש ומן התלמידים יחיו להתקרב אל עניני העבודה באריכות ההתעסקות בתפלה, ויתרבו הדורשים ושואלים בענין זה, וזה ביאור על דברי קדשו בהתחלת הקונטרס – הנה בהיות אשר כל אחד ואחד מאנ”ש שואל ודורש איך מתפללים ובמה עובדים את הוי’ בעבודה שבלב זו תפלה”.